VM - Shopping cart

 x 

סל הקניות ריק

מועדפים

דף המועדפים שלך ריק!

אנחנו
כאן בשבילך!

מלאו את הפרטים ונחזור אליכם בהקדם

תרבות אוטיסטית - התרבות האוטיסטית היא תרבותה של הקהילה האוטיסטית, המבוססת על אופני חשיבה ותחומי עניין אוטיסטיים.

רוב המשתתפים בתרבות האוטיסטית הם אנשי הקשת האוטיסטית שלא כמו בתרבות החרשים, הכוללת גם רבים שאינם לקויי שמיעה.

מרבית האוטיסטים מאמינים שהאוטיזם אינו הפרעה, אלא שונות נוירולוגית בעלת ערך, היוצרת קבוצת מיעוט חברתית הדומה לקבוצות מיעוט אתניות. אמונה זו, וההשתתפות בתרבות האוטיסטית, אינן משותפות לכל אנשי הקשת האוטיסטית.

 

התרבות האוטיסטית טוענת שהאוטיזם, כצורת קיום ראויה וייחודית, צריך להיות מקובל ומוערך. אין לפחד ממנו או לנסות לרפאו.

הרבה אוטיסטים מעדיפים להיות לבדם מאשר להתחבר. רבים מהם מעריכים מתמטיקה,מדע, מדע בדיוני ומחשבים (נושאי עניין אלו נפוצים יותר בקהילה האוטיסטית מאשר בציבור הרחב, אך ישנם אוטיסטים רבים שאינם בעלי כישרון בתחומים אלו).

אוטיסטים נוטים להתמקד גם באנתרופולוגיה, בהתבסס על החוויה האוטיסטית המשותפת של החיים במחיצת אנשים לא-אוטיסטים, שהם בעלי דפוסי מחשבה מאוד לא מוכרים ובעלי תרבות מוזרה. אוטיסטים רבים אומרים שהם מרגישים כמו חוצנים, או שהם מבינים איך חוצנים מרגישים.

לעתים קרובות, אוטיסטים שאינם מדברים מסוגלים לכתוב. גם אוטיסטים שכן מדברים מעדיפים לעתים קרובות להתבטא בכתב.

אוטיסטים רבים מעדיפים להימצא לבדם, ולכן מעדיפים תקשורת מקוונת על פני מפגשים פנים אל מול פנים. אוטיסטים רבים מעדיפים שלא לדבר בטלפון. יחד עם זאת, כל צורות התקשורת הן נפוצות בקרב ציבור האוטיסטים.

התפתחות האינטרנט הועילה מאוד לציבור האוטיסטים, כשהעניקה להם אפשרויות תקשורת שלא היו קיימות בעבר.

אוטיסטים התכתבו באינטרנט עוד מימיה המוקדמים של הרשת, שכן רבים מהם עוסקים במקצועות הנדסיים ומדעיים והייתה להם גישה לרשת ממקומות עבודתם.

הסופר פול קולינס מאמין שאוטיסטים תרמו רבות לפיתוח המחשבים האישיים והאינטרנט.

התרבות האוטיסטית עדיין אינה מוכרת בציבור הרחב. הקהילה האוטיסטית משתדלת להעלות את המודעות הציבורית לקיומה, אבל טבעו של האוטיזם מקשה על חברי הקהילה לקדם את המודעות הציבורית לקיומה.

 

בן 42 מרחובות, אוטיסט (אספרגר), חבר אס"י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל.

אני הייתי ילד אוטיסט בשנות השבעים, דיברתי היטב, אך הפגנתי את מרבית מאפייני הספקטרום, ואף אחד לא הבחין בזה. אני הייתי נער אוטיסט בשנות השמונים, בודד ומדוכא, מחפש תשובה לפשר החריגות שבי, ואף אחד לא זיהה שאני אוטיסט. אני הייתי צעיר אוטיסט בשנות התשעים, בימי ראשית האינטרנט, משוטט באתרים בנושאי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, מחפש את התשובה, ורק אז מצאתי אותה. מקריאת ספרים שנכתבו על ידי אוטיסטים, ומקריאה באתרי אינטרנט שהוקמו על ידי אוטיסטים, הגעתי סוף סוף אל פתרון התעלומה שליוותה אותי עוד מימי ילדותי. תסמונת אספרגר, סוג של אוטיזם. לאבחון של ממש הלכתי רק בשנות האלפיים. "

            "אני חי בתחושת החמצה על עשרות השנים שאיבדתי. בכל יום אני אומר לעצמי שאם במקום להיוולד ב-1970 הייתי נולד כיום, חיי היו טובים בהרבה. לא בגלל שחיי האוטיסטים הם טובים כיום. הם לא. אלא בגלל שאני מאמין שהם יהיו טובים בעתיד. לעולם לא אהיה כמו מרבית האנשים סביבי, ואני גם לא רוצה להיות כמוהם. טוב לי עם עצמי, אבל קשה לי עם החברה שסביבי, שיודעת כל כך מעט עלינו, האוטיסטים."

 

מאמר - להרגיש לעולם לא שייך לשום מקום – חן גרשוני

 

בניסיונות להבין את עצמי, על שלל המורכבויות שלי וחריגותי המובהקת ביחס לציבור הרחב, פתחתי כבר בשנות העשרה המוקדמות לחיי. תחושת החריגות עצמה אמנם ליוותה אותי עוד שנים רבות קודם לכן, מאז ימי גן הילדים, אך רק לקראת כיתה ו' פיתחתי יכולות אינטלקטואליות מספיקות כדי להתבונן בה, לנתח אותה ולהגדיר אותה.

כבר אז הבנתי שמקור החריגות שלי הוא נוירולוגי. משהו בסגנון החשיבה שלי, בתנועות הגוף ובטון הדיבור לא היה מסונכרן עם אלה של האוכלוסייה הכללית. הבנתי בקלות דברים שילדים אחרים לא הבינו, אבל לא הבנתי דברים שנחשבו מובנים מאליהם. האזנתי ללהקות רוק אשר פנו לקהל מבוגר ומתוחכם, אבל התקשיתי לשרוך את נעליי, או לקנות במכולת בעצמי.

במשך שנים, חיפשתי הסברים מדעיים לחריגות שלי. כיום, אני מגדיר את עצמי פשוט כנוירודייברג'נט (neurodivergent). כלומר, חריגות הנובעת מאופן פעולת מערכת העצבים, המתפצלת מהעולם המוכר לנו ופוסעת בנתיבים אשר טרם נחקרו. היא חלה על סגנון החשיבה, התנועה, הדיבור וההתנהגות.

אולי אני פשוט פריק?

בשנות נעוריי, לאור העניין האובססיבי שלי במוסיקת רוק, התחברתי למספר חריגים נוירולוגיים נוספים. הם גידלו שיער ארוך, לבשו בגדים קרועים, התהלכו יחפים ברחובות, עישנו צמחים פסיכואקטיביים, דגלו ברעיונות חתרניים וכינו את עצמם "פריקים". משך תקופה ארוכה הזדהיתי עם נתחים משמעותיים  מהרעיונות ומההתנהגויות שלהם. האמנתי שהתווית "פריק" היא המתאימה ביותר לחריגים נוירולוגיים מסוגי.

עם זאת, כבר אז התגלעו מחלוקות בינם לביני. בהשוואה אליהם, הייתי יותר אינטלקטואלי, יותר רגיש, יותר פורמלי והרבה יותר אבוד. הרגשתי שאם "פריקים" הם תופעה נוירולוגית או חברתית של ממש, אז הם חייבים להיות מוגדרים בספרי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה ולהתראיין באמצעי התקשורת. צריך להיות להם ייצוג פורמלי כלשהו. חיפשתי בספרים ובאמצעי התקשורת, אך לא מצאתי דבר.

כשהגעתי לגיל 18 נדרשתי להתגייס לצה"ל על פי חוק. מרבית הפריקים שהכרתי שוחררו מהצבא מסיבות נפשיות, דבר שחיזק את אמונתי בכך שהפריקיות היא תופעה נוירולוגית. אני התגייסתי לשירות מלא בן שלוש שנים,

במהלכן גיליתי שכדי לתפקד כהלכה בשירות הצבאי, עליי לשכוח כליל את זהותי ולהתמקד בביצוע המשימות המוטלות עליי. למעשה, תפקדתי כמו רובוט וסיימתי את שירותי, אותו העברתי בתפקיד לא קרבי, בהצלחה סבירה.

עם תום שירותי הצבאי שבו ועלו בי התהיות לגבי זהותי. הסתובבתי בחוסר מעש תקופה ארוכה, ניגנתי, נרשמתי ללימודים אקדמיים, נשרתי מהם ויצאתי לטיול בבריטניה, המדינה האהובה עליי. במהלך הטיול, נתקלתי בספרה האוטוביוגרפי של האוטיסטית האוסטרלית דונה וויליאמס, "אף אחד בשום מקום". גמעתי אותו בשקיקה והחלטתי שזהו זה, מצאתי את הגדרתי הנוירולוגית. הדמיון בין דונה וויליאמס לביני הוא רב, לכן אם היא אוטיסטית אז גם אני אוטיסט.

השנה היתה 1997, שנים רבות לפני עידן הקהילה האוטיסטית והתרבות האוטיסטית של ימינו. לכן, הנחתי שאבלה את שארית חיי בבדידות מזהרת, מבלי לפגוש אוטיסטים נוספים בעלי סגנון התנהגות כשלי. שתים עשרה שנים דבקתי בזהותי האוטיסטית, ובסופן אף פרסמתי כאן טור בשם "מיומנו של אוטיסט". כיום, אני פשוט נוירודייברג'נט.

לא שייך, לא דומה

הספקות בזהותי האוטיסטית, על אף המאפיינים האוטיסטיים הרבים והחזקים שלי, החלו לקנן בי עוד בראשית שנות האלפיים, עת יצרתי קשרים ראשוניים, באמצעות האינטרנט, עם קבוצות אוטיסטים מארצות הברית ומבריטניה. משהו בסגנון ההתנהגות שלהם הפריע לי. הרגשתי שהם חווים קשיים שאינני חווה, בעוד אני חווה קשיים שהם אינם חווים. קיוויתי שעם התפתחות הקהילה האוטיסטית, יגיעו אליה גם אנשים כדוגמתי. במשך קרוב לעשור עקבתי בדריכות אחר התפתחות הקהילה האוטיסטית. ראיתי אותה צומחת והולכת לנגד עיניי, אך תוך כדי כך גם הרגשתי את עצמי פחות ופחות שייך אליה.

הרגשתי שחריגותי בקהילה האוטיסטית דומה מאוד לחריגותי באוכלוסייה הכללית. בשתיהן אני הרבה יותר שקט, איטי, שברירי, מלנכולי, מהורהר ומרחף משאר האנשים. ייתכן שההגדרה הפורמלית לאנשים שכמותי היא לקות למידה לא מילולית, המוכרת גם כתסמונת ההמיספרה הימנית, אך לי זה כבר ממש לא משנה. מבחינתי, אני פשוט נוירודייברג'נט.

( מתוך מאמר  אותו פרסם חן גרשוני במוסף 'סגנון' עיתון מעריב )

 

שבע אבני היסוד של התודעה האוטיסטית

הקשר בין אוטיזם ליצירתיות בכלל, וליצירתיות אמנותית בפרט, מרתק אותי כבר שנים ארוכות. בתחילה, נדמה היה לי שתמצית הקשר נובעת מכך שאנו, האוטיסטים, איננו מסוגלים לחשוב באופנים המקובלים, בהם חושבים רוב האנשים. לכן, אנחנו נאלצים לפתח דרכי חשיבה עקיפות, המובילות אותנו לעתים קרובות לרעיונות בלתי מקובלים, אשר לחלקם יש ערך יצירתי. בנוסף, נדמה היה לי שהבידוד החברתי שאנו נוטים להיקלע אליו מעניק לנו שפע של זמן פנוי לפיתוח רעיונות יצירתיים.

כיום, אני מבין שבעוד הקושי לחשוב באופנים מקובלים והבידוד החברתי אכן ממלאים תפקידים חשובים בהתהוות היצירתיות האוטיסטית, קיימים עוד חמישה גורמים התורמים לה באופן משמעותי:

התודעה האוטיסטית נוטה לשלוט היטב במערכות סגורות – מערכות המפיקות תוצאות ידועות מראש כאשר מבצעים בהן פעולות ידועות מראש. דוגמאות

למערכות סגורות הן תוכנות מחשבים, כלי נגינה, בדי ציור, נוסחאות מתמטיות, חומרים כימיים, כלי רכב, מתכוני בישול, וכו'.

לעומת זאת, התודעה האוטיסטית נוטה להיקלע לחוסר אונים כאשר מעמתים אותה עם מערכות פתוחות – מערכות אשר לא ניתן לחזות מראש את התנהגותן. דוגמאות למערכות פתוחות הן נסיעות בכבישים שאינכם מכירים, הפסקות בין שעורים בבית ספר או באוניברסיטה, הימים הראשונים במקומות עבודה חדשים, מסיבות, וכל העיסוקים, או הארועים, המכילים מידה רבה של תקשורת לא פורמלית עם בני אדם.  

לפיכך, אוטיסטים, מטבעינו, נוטים להימלט מחוסר האונים של העולם החברתי אל תוך הבית החמים של היצירתיות האמנותית, הטכנולוגית והמדעית. מכיוון שכה רבים מאיתנו מקדישים את מיטב זמנינו לתחומים אלו, אך טבעי הוא שאחדים מאיתנו מגיעים בהם להישגים יוצאי דופן.

הגורם השני הוא זה שהתודעה האוטיסטית נוטה להתמקד בפרטי פרטים. מכיוון שפיתוחי תורות מדעיות מדוייקות, מוצרים טכנולוגיים מורכבים, קטעי מוסיקה עמוסי צלילים או ציורים רחבי יריעה דורשים התמקדות גבוהה בפרטי פרטים, טבעי הוא שרבים מבין העוסקים בתחומים אלה מפגינים מידה כלשהי של מאפיינים אוטיסטיים.

השלישי הוא שהתודעה האוטיסטית אוהבת חזרתיות. פיתוח רעיון אמנותי, טכנולוגי, או מדעי, דורש בדרך כלל מידה רבה של ניסוי וטעייה, של חזרה על אותו הרעיון עצמו, שוב ושוב, תוך הכנסה הדרגתית של שינויים קלים, כך שמגירסה לגירסה הופך הרעיון ליפה יותר, או לנכון יותר, עד לגיבוש גירסתו הסופית. לכן, ההתמדה הרבה הנחוצה לשם הפיכת רעיון בסיסי למוצר מוגמר, מתיישבת יפה עם נטייתה של התודעה האוטיסטית לחזרתיות.

עניין חשוב נוסף הוא זה שאוטיסטים נוטים להתמקד בתחומי עניין מוגבלים, מה שהופך רבים מאיתנו buy viagra from canada pharmacy למומחים בתחומינו. הנקודה האחרונה היא החיבה שמגלים אוטיסטים כלפי אספנות. בין אם מדובר באוספים פיזיים - של תקליטורים, מאובנים, תכשיטים, פרחים מיובשים, דגמי מטוסים, תצלומי בניינים  ואבני חן, או באוספים מנטליים, של שמות, נוסחאות, תאריכים, מקומות ומנגינות. האוספים שלנו נוטים להיות גדולים מאוד ואנחנו נוטים להכיר אותם באופן אבסולוטי. האוספים הללו מספקים לרבים מאיתנו מאגרי מידע גדולים, אשר מהם אנו שואבים את הרעיונות הדרושים לפיתוח יצירותינו.    

אלו הן, אם כן, שבע אבני היסוד של היצירתיות האוטיסטית. הן כבר הביאו תרומה אדירה להתפתחות התרבות האנושית ובוודאי יתרמו לה אפילו עוד יותר במהלך המאה העשרים ואחת, ובמהלך המאות שיבואו אחריה.